נפל בחלקינו שקט נדיר-
נפלתי אל תוך השקט.
לא ידעתי רעש אחר מלבד
פטפוט ענפים
ושמש שותקת.

אך הארץ היא שמיכת תלאים
וכל שדה תפור לאחר.
הם לוחשים למרחק
סיפורי שריפות, נפילות
פיצוצים-

אם אעמוד לרגע
אשמע ברגליי
את קינת השטחים הפתוחים.

כשהייתי קטנה, העמק היה מלא אגמים.
הייתי רואה אותם בשישי בערב,
בדרך חזרה מחיפה,
לצד הכביש.
ידעתי שהם אגמים כי הם היו שחורים וזהו.

בבוקר, הייתי מחפשת אותם בין השדות,
ואינם.

כשגדלתי,
עמודי תאורה נטעו בשולי הצמתים
אורם זלג אל חופי הצל שהתגלו כלא יותר
מהשדות עצמם

וכשגדלתי עוד קצת,
הבנתי
שאולי האגמים הם הד של מים
שפעם כבר גרשנו.
 

להתראות שקדיות
שוב עבר הזמן ולא כתבתי לפחות
שיר
או סיפור
ושובפּם קיץ.

נסעתי רחוק,
בירושלים עוד חורף,
וכשחזרתי
התפלאתי לגלות
שגדלתן להיות שכונה.

לא נהייה כמו הוריינו!
שוקדות על שקדים מרים
נשקיע בנדל״ן
זה כלכלי יותר.

ומה אני עצובה בכלל,
שדות הם אדמת אדם בדיוק כמו
ששכונות נולדות מבטן בטון
אולי יום אחד
נקטן שוב
ונחזור להיות פרא.