דרור עף בסוף הקיץ

"הוא מת" אומרת יונית בהנמכת קול, כאילו זאב עדיין בסביבה לזקוף אוזניים ארוכות, שעירות, ולהיעלב מהאבחנה. הטלפון מצא אותי על המרפסת המבוטנת, החשופה, מעשב בדלי סיגריות ואת שאריות ארוחת הצהריים של הפועלים מהאדנית. מחלוקת עם הקבלן הותירה אותה חצי-עשויה, והשיפוץ שהבאתי על עצמי נמתח כבר חודשים ארוכים. מבחן לסבלנות, אליו הצטרף גם הקיץ הארוך, שרבץ בצהיבותו על השדות שהקיפו את השכונה החדשה. בניית המרפסת, הפונה לעמק, היתה אמורה להסתיים בזמן לנדידה דרומה. צפרות הייתה רוב חיי, מאז שהופרשתי לפנסיה במחווה מאוגרפת, חד משמעית, מאת ההנהלה במשרד. חיכיתי, בשכבות עבות של חורף, ואז בחולצות קלות, עטוף בציפייה שכמעט העבירה אותי על דעתי, שעונת הנדידה תיקרע פתח ברקיע.

"מצאתי אותו הבוקר על השמיכה הישנה של דרור. אנחנו הבאים בתור אחריו" ניסתה אשתי לשעבר להתבדח. הקול שלה, שנעימתו המלודית עברה היטב גם דרך המכשיר, נשמע הפעם שטוח. העדרן של היבבות הכלביות, שבדרך כלל היו שנואות עליי, הורגש ברקע פסקול השיחה הקבוע בינינו. מעולם לא התחברתי לחיה הזו, שבשנותיה הטובות, הנמרצות, תמיד הבריחה בנביחות גרוניות את הציפורים שבאו לבקר בשדה שגבל בחצר ביתנו המשותף. עכשיו, עם לכתו של זאב, יונית גרה רק עם עצמה. קן חיינו המשותפים, הלשעבר, ניפרם עוד קצת. "די, יונית, הוא חי מעל ומעבר- כבר עשה יותר שעות מוסך אצל הווטרינר מאשר בפארק" – ניסיתי להגיד משהו גס, מנחם בפשטותו, כמו מה שהיה הכלב עבורה. לא חיבבתי אותו, והוא, בחושיו החייתיים הכהים, אהבה לא החזיר לי. אבל שמר לי על המשפחה, זה כן- כמו השלים את מקומי. בעזרתו חזרו יונית ודרור למקור הביולוגי של משפחתנו הגרעינית- זכר, נקבה וצאצא. "לך תביא את הילד", יונית ביקשה בקול יציב, סותמת את הגולל על התנגדות אפשרית מצדי. לא היה צורך בהתעקשות מצידה, ולא היה סיכוי שאסרב. ידענו, מבלי שנדברנו מראש, שלא נקבור את זאב בלעדיו.

למחרת כבר דחקתי את גפיי במושב הפנוי האחרון בדרך לדרור. בשירותים של השדה העפתי מבט במראה. השנים טרם התנפלו עליי בתיאבון: שיער מלבין אך שופע. גוף מוצק שעדיין רוצה לחוות אושר גשמי של הכאן ועכשיו. התנועה הפנימית שבי, שהתנהלה תמיד בצמתים סביב דרור, הצליחה לחזור למהירותה הטרום הורית. לתקופה שלפני האשפוזים שלו. זה לא קרה ביום וגם לא בשבוע, איך מערכת הצירים ששירטטנו עבורו קרסה, והוא צנח בין הקווים. איך שעולמו השתבלל לכדי הקול שבראשו למשך חודשים, נכנע למצוקה נפשית שהיתה גדולה על שנותיו. ולבסוף הוא הגיח, אחרי שורה של אשפוזים, בצעדים מהוססים. לאט ביקש את רשותנו לחזור לתיכון. להיטמע מחדש בין הפטפוטים הנוצתיים של חבריו. אך רק השיחה שניהל עם הכלב, בזמן ששהו ביחד באשפוז, נדמתה אינסופית. כשלבסוף שוחרר, והובל על ידי הכלב החוצה מהמחלקה, עלצה החיה באושר ניכר לקראת ההתאחדות עם הריחות שבחוץ. ועכשיו אני בדרך, במטוס, עמוד ענן באמצע סתיו קיצי, מתבקש להנחית את הילד בכוח עם הבשורה.

"איך אתם עושים את זה כולכם, קמים, הולכים, חוזרים- ואז למחרת, הכל שוב מחדש?" שאל אותי הילד לפני כמה שנים, אחרי הלילות הראשונים במחלקה. ישבנו ביחד, הוא במיטתו, ואני, בכורסה שהוכנסה לי לחדר בשתיקה על ידי בת שירות מסבירת פנים שבוודאי מבוגרת ממנו רק בשנה או שנתיים. היה שרבי, והזבובים התאבדו ישר על השמשה. זאב הלחית למרגלותינו, והסתכל עליי בעיניים חומות ורטובות. שתקתי. רציתי לומר שהמקום בו הוא עומד אינו אפילו קו הזינוק. עבורו, היומיום מתחיל בצד השלילי של האנך, מאחורי בני גילו- על הציר של אלו שרק צימחו פלומה וכבר חולמים להזיז את הכנפיים.

ואז, בדרך נס, דרור עף בסוף הקיץ. בניגוד לטבע, נגד תנועת הציפורים, הרחק מבני גילו. נחת בארץ קרה. הדבר קרה בשלבים. ראשית, השלים חודשים של היעדרות מעולם המבוגרים בשבועות של השקעה, והתקבל למכינה מקומית ללימודים גבוהים. ואז הלאה צפונה, ללמוד בפקולטה למדעי הטבע מעבר לים. תהינו אם טוב לו, ואם כן, האם נוצקים היסודות להישארותו בתחום מערכת הצירים. חקרנו בעדינות, נזהרים לא לחתוך את החוט העדין המתוח בין שיחותינו הטלפוניות הקצרות. בביקוריו הספורים בארץ תיאר ברהיטות את חייו בעיר הקפואה, ואיך זה מרגיש לרעות בעמקים שמייצרים זכרון אחר, ירוק-עד.

עירו מתגלה כיפיפייה עוד בנחיתה. אני, אורח לא קרוא, מתפתל בין רקעים של מערכת הפעלה עד שהרכבת עוצרת בתחנה השלישית, בשערי הפרבר. עם המפתח הנוסף שיונית ביקשה מדרור לשכפל עבורנו, רק לשעת חירום, אני נכנס כבעל-זכות לדירתו שבצמרת הבניין. מערת חייו הבוגרים חשוכה, וקריר בפנים. החלון נפתח לרחוב צר בו צבעים פסטליים מפרידים בין חומות הבניינים. מיטתו ערמת מצעים סתורה, עם הד קל לריח גופו המוכר, הילדי. אני משתחל לתיפקודים ההוריים המוכרים, הגופניים, ונזכר מיד במגבלות החומר: במקרר נמצא רק בקבוק יין חצי פתוח, ותפוח אדמה אחרון. בסופרמרקט באים אליי המוצרים לעגלה אחד אחד, כשאני נזכר בו כפעוט, פוער פה לתשורת לחם ספוג בעסיס ביצה רכה. הקופאי סבלני לזמן שלוקח לי לבצע תרגילי המרה בראש, ואני סופר בביטחון את השטרות הזרים בארנקי. מותש בחזרה בבית, אני מצליב שוב את השעה בשעוני עם שעת החזרה שכתב לי דרור קודם לכן. נשכב רק לרגע על הספה, מסך הפלאפון מצטמצם ומתפוגג עד שהחדר הלא מוכר נעלם. רחש של צעדים מעיר אותי להרף עין, שמיכה כבדה מונחת עליי ואני שוב ממריא לשינה הלומה, נטולת חלומות.

בבוקר, דרור, זקוף ומרצין, כבר יושב על הכורסא מולי, אוחז בקולר שמצא במזוודה שלי, שהשארתי אמש פתוחה. כמו לוע נושא בשורות רעות, חפציה דיברו את מה שלא העזתי לספר. "זוכר שאמרת שבבית שלנו, רק להולכים על ארבע מותר לנבוח?" הוא שואל ומחייך במאמץ. "ואז הסתובבת על הברכיים והידיים למשך שבוע עד שאמא שלך איימה שתצטרך גם לישון במלונה" אני נזכר ומסתכל על החלל שסביבנו, המרוהט בפשטות. "איזה מזל שבסוף הסתדרת לא רע".

ובדרך חזרה לשדה, למחרת היום, אני כותב ליונית בלב קל שאני חוזר כמו שבאתי. הילד, אני מוסיף עם שלושה סימני קריאה, עומד יפה על שתי רגליו. ושנה אחר כך, אנחנו עומדים על המרפסת החדשה שלי, הלבסוף בנויה. כולנו בקו ראשון למסלול ההמראה והנחיתה של הנוסעות לארצות החום. והוא, בנוסף, בא עם בשורה. "אורניתולוגיה לתואר שני- החלטתי", אומר לי בני הבכור - "אני מתחיל כבר בסמסטר הקרוב". ביחד, אנחנו ממשיכים לתצפת על הדרמה הזעירה, החכמה. על הציפורים שעוצרות רק לרקע לנוח על המישור המקומר בין ההרים, שבתנועה מעתירה, רחבה, אוסף את כל חיות הילדוּת שהוחבאו בתחום השלילי.